מלריה בהודו מפה והסברים

מחלת המלריה היא סכנה אמיתית ומוחשית מלריה נפוצה מאוד באזורים נרחבים על פני כדור הארץ ונחשבת בהם לאחד מגורמי התמותה העיקריים. בכל הנוגע למלריה יש להתייעץ עם רופא בלבד. מאמר זה נכתב להשערה בלבד.

אלירן בבלי |מנהל מטיילים בהודו| עודכן 19/09/22 08:41 

מדי שנה נדבקים במלריה יותר מ־300 מיליון בני אדם ובין מיליון ל־3 מיליון בני אדם מתים ממנה (הפער בנתונים נובע מכך שהמחלה נפוצה במדינות מתפתחות רבות, שבהן אין מערכות מידע מסודרות). באפריקה לבדה מת מהמחלה ילד אחד בכל 25 שניות. המחלה היא בעיה חמורה באזורים הטרופיים, איום על המדינות שבהן היא לא נפוצה וסיכון משמעותי למטיילים.

הגורם למלריה הוא טפיל. הוא מועבר לבני אדם באמצעות עקיצה של נקבת יתוש האנופלס (Anopheles) שמצצה קודם לכן את דמו של אדם חולה.

למרות מאמצים כלל־עולמיים שנמשכים שנים לא פותח עדיין חיסון יעיל למלריה. ומה שמדאיג יותר, ומסוכן יותר למטיילים, טפילי המלריה פיתחו עמידות לחלק ניכר מהתרופות הקיימות, ויתושי האנופלס פיתחו עמידות לרבים מקוטלי החרקים.

בחלק של "החדשות הטובות" ניתן לומר שקיים טיפול למחלה, ויש תרופות שיעילות גם למניעתה. אלא שלא כל התרופות יעילות באותה המידה, ויש כאלה שכבר לא מומלצות. איך יודעים? סוג התרופה שצריך ליטול תלוי בעיקר בזן המלריה ובאזור שבו אתם עומדים לבקר.

אז על מה אנחנו מדברים?

טפילי המלריה והמחלה

טפילי המלריה מועברים לדם מבלוטת הרוק של נקבה נגועה של יתוש אנופלס בזמן עקיצה. לאחר שחדר לדם, נודד הטפיל לתא בכבד ומתרבה בתוכו. כשהתא "מתמלא", הוא מתפוצץ ומשחרר טפילים רבים לדם. אלה נכנסים לתוך תאי הדם האדומים ומתרבים בתוכם.

לאחר 72-48 שעות מתפוצץ תא הדם שנדבק – ומשחרר שוב טפילים לדם. אלה חודרים לתאי דם אדומים נוספים, וכך הלאה בתהליך מחזורי.

התסמינים הראשונים של מלריה לסוגיה כוללים עליית חום שיכולה להיות מלוּוה בצמרמורות, בעייפות, בכאבי ראש, בכאבי שרירים ובבחילות. ייתכן גם בלבול. התסמינים האלה יכולים להופיע באופן מחזורי ולעיתים קרובות מלוּוים באנמיה ובצהבת.

המחלה יכולה להתפרץ משבעה ימים לאחר העקיצה ועד חודשים לאחר היציאה מהאזור הנגוע, לאחר הפסקת הטיפול המונע.

המלריה בהודו

קיימים ארבעה סוגים של טפילי מלריה הגורמים למחלה בבני אדם.

סוגי המלריה, תכונות ייחודיות ותמונה קלינית אופיינית

1. מלריה פאלציפרום (Plasmodium Falciparum): הזן המסוכן ביותר, הגורם למרבית מקרי המוות. העלייה בחום הגוף אצל מי שנדבקו בטפיל הזה היא מחזורית, אך לא סדירה לחלוטין. טפיל המלריה הזה עלול לגרום למחלה מוחית שעלולה להתבטא בפרכוסים כלליים ובהמשך גם בירידה במצב ההכרה. נוסף על כך עלולות להיפגע מערכות נוספות בגוף, ויש סכנה לפגיעה בכבד, לירידה ברמת הגלוקוז בדם, להופעת בצקת ריאות, לירידה במתן השתן, לדימומים מהפה וממערכת העיכול, לאנמיה קשה ולצהבת בעור.

2. מלריה ויווקס (Plasmodium Vivax): זהו הטפיל הנפוץ ביותר במרכז אמריקה ובחצי האי ההודי, אם שמעתם על מטייל/ת שנדבקו במלריה בהודו סביר להניח שהם נדבקו בטפיל הזה. העלייה בחום הגוף אצל מי שנדבקו בטפיל מתבטאת לרוב במחזוריות של 48 שעות. הטפיל יכול להישאר במצב רדום בכבד ולגרום להתפרצויות חוזרות של המחלה גם לאחר ארבע שנים ויותר.

3. מלריה אובלה (Plasmodium Ovale): זהו טפיל שנדיר למצוא אותו מחוץ לאפריקה, וגם בו העלייה בחום הגוף אצל מי שנדבקו בטפיל מתבטאת לרוב במחזוריות של 48 שעות. גם הזן הזה יכול להישאר במצב רדום בכבד ולגרום להתפרצויות חוזרות.

4. מלריה מלריה (Plasmodium Malaria): זהו טפיל שאינו נפוץ, נמצא יותר באזור הסב־סהרה באפריקה. העלייה בחום הגוף אצל מי שנדבקו בטפיל הזה מתבטאת לרוב במחזוריות של 72 שעות.

איך מונעים מלריה? (תרופות והגבלות)

עושים הכול כדי להימנע מעקיצות יתושים

יתושי האנופלס פעילים בעיקר בשעות השקיעה ובשעות הערב המוקדמות. כדאי להקפיד על לבוש ארוך, על מריחה יסודית של אזורים חשופים בחומרים דוחי יתושים, על שינה בכילה ללא חורים ועל הקפדה לסגור את הכילה "הרמטית". נוסף על כך ניתן לשים בחדר טבליות או מכלים המפיצים חומר דוחה יתושים.

תרופות למניעה. קיימות כמה תרופות שניתן לקחת למניעה. התרופה המומלצת נקבעת לפי האזור שאליו מתכננים לנסוע וגם במחלות או במצבים רפואיים קודמים. כל התרופות הניתנות כיום למניעה מצריכות מרשם רופא. התרופות העיקריות הן:

לריאם  (Lariam, Mefloquine)

המינון: כדור אחד, אחת לשבוע. התרופה יעילה במרבית האזורים נגועי המלריה, אולם באזורים מסוימים בתאילנד, במיאנמר (בורמה) ובקמבודיה ידוע על עמידות של הטפילים לתרופה הזאת. מומלץ להתחיל בטיפול שבוע־שבועיים לפני ההגעה לאזור שבו יש מלריה ולהפסיקו חודש לאחר היציאה מהאזור הזה.

תופעות הלוואי השכיחות – על פי מחקרים – הן בחילות והפרעות בשינה. אלה תופעות קלות שבדרך כלל אינן גורמות להפסקת הטיפול. ייתכנו גם גם הקאות, שלשולים ודיכאון. נדיר מאוד: הפרעות נפשיות קשות יותר. לשמועות על  נשירת שיער אין תמיכה מחקרית. חשוב לציין: חומרת תופעות הלוואי של התרופה ומספרן קטנים בהרבה מהאגדות האורבניות שנהוג לשמוע מגורמים לא מוסמכים שונים. התרופה אסורה לסובלים מהפרעות פסיכיאטריות שונות ולסובלים מפרכוסים ולאנשים שסובלים מהפרעות קצב המטופלות בתרופות מסוג חוסמי בטא.

מאלארון (Malarone, Atovaquone/Proguanil)

המינון: כדור אחד, פעם ביום. התרופה טובה נגד כל סוגי המלריה בכל האזורים בעולם. היא גורמת לפחות תופעות לוואי, באופן יחסי. המגרעת הבולטת שלה: היא יקרה. מומלץ להתחיל בטיפול יומיים לפני ההגעה לאזור שבו יש מלריה ולהמשיכו שבעה ימים לאחר היציאה מהאזור. השימוש בתרופה אסור לנשים בהריון, לילדים מתחת למשקל של 11 ק"ג ולאנשים הסובלים מאי־ספיקת כליות.

דוקסילין (Doxylin, Doxycyline Hydrochloride):

המינון: כדור אחד, פעם ביום. התרופה טובה נגד כל סוגי המלריה. היא יכולה לגרום לגירוי בדרכי העיכול העליונות וכן לתגובה עורית בחשיפה לשמש. מומלץ להתחיל בטיפול יומיים לפני ההגעה לאזור המלריה ולהמשיכו חודש לאחר היציאה. היא זולה יחסית. אסורה לילדים מתחת לגיל 8 ולנשים בהריון.

האם התרופות נגד מלריה גורמות לקרחת?

זה די דומה לסיפורים על תנינים החיים במערכת הביוב של העיר ניו־יורק, או, במילים אחרות, עוד אגדה אורבנית פופולרית במיוחד. תרופות נגד מלריה לא גורמות לנשירת שיער ולכן גם לא גורמות לקרחת.

הערות כלליות לנוטלי התרופות נגד מלריה בהודו

מי שיוצאים לאזורים שבהם אין שירות רפואי סביר ולמי שסבלו בעבר מתופעות לוואי עקב השימוש בתרופות למניעת מלריה או לטיפול במחלה – מומלץ להתחיל ליטול כל אחת מהתרופות שלושה עד ארבעה שבועות לפני הנסיעה כדי שיוכלו לקבל ייעוץ ראוי ולהחליף את התרופה במידת הצורך, אם יתפתחו תופעות לוואי כלשהן.

יש תרופות נוספות שבהן ניתן להשתמש, אך בכל מקרה יש לפנות לרופא ולקבל מרשם מדויק והנחיות ברורות בנוגע לתרופה המועדפת, למינון המומלץ, לתופעות הלוואי, להוריות־הנגד (מתי אסור ליטול את התרופה) ולאופן הנטילה הראוי.

מתי לפנות לרופא ומה לספר?

1. כל עליית חום באזורים הנגועים מחשידה למלריה. כדאי לזכור שמלריה היא מחלה מסכנת חיים, ולכן אסור לדחות את הפנייה לקבלת עזרה רפואית.
2. כל מי שחלה במלריה זקוק לטיפול רפואי.
3. את הימצאותו של טפיל המלריה ואף את סוגו ניתן לאבחן בבדיקת דם פשוטה. לעיתים נדרשת יותר מבדיקה אחת כיוון שלא בכל שלבי חייו מצוי הטפיל בדם.
4. אם פיתחתם חום גבוה שמלוּוה בצמרמורת, בהזעה או ברעד, פנו מיד לרופא!
5. יש לזכור שטיפול מונע אינו מונע הדבקה במאה אחוזים מהמקרים. גם אם נטלתם את הטיפול המונע כסדרו ופיתחתם סימנים מחשידים, כמו אלה שצוינו כאן, פנו לבדיקה. יש לזכור: המלריה יכולה להתפרץ גם לאחר הפסקת הטיפול המונע.

הטיפול במלריה

יש טיפול תרופתי למלריה, והחולים מטופלים ברובם בכדורים. החולים הקשים ביותר, שלא יכולים ליטול טיפול דרך הפה, יטופלו דרך הווריד (באמצעות אינפוזיה).

ניתן לטפל במחלה בכמה תרופות. לרוב תיבחר התרופה המתאימה לפי האזור שבו מעריכים שאירעה ההדבקה, המקום שבו שוהה החולה ולפי סוג הטפיל (כפי שייקבע לפי הסימנים הקליניים ולפי הבדיקה המעבדתית).

יש לציין: כיום "הביטויים הקלאסיים" של מלריה (מחזורי חום גבוה וצמרמורות) נפוצים פחות עקב העובדה שאצל חולים מטופלים חום הגוף לרוב אינו עולה על יותר מ־40 מעלות, ולכן הם לא "מאפסים" את מחזור החיים של הטפילים בדם מדי 72-48 שעות, כמו בעבר. העובדה הזאת משבשת את עליות החום המחזוריות האופייניות.

נוסף על כך, אנשים שנטלו טיפול מונע חלקי ונדבקו במלריה יכולים להציג תסמינים בולטים פחות – לעיתים אף תקופה של כמה חודשים לאחר ההדבקה. תופעה דומה יכולה לקרות אצל מי שקיבלו טיפול חלקי במחלה, והיא שבה והתפרצה.

• כדאי לדעת שבמדינות שונות (בעיקר מדינות עניות בעולם השלישי) יש "שוק" של כדורים מזויפים למניעת מלריה ולטיפול בה.
• עובדה נוספת היא שחלק מהתרופות לטיפול במלריה לא ניתן להשיג במדינות שבהן אין תחלואה במלריה.