הודו היא המדינה השנייה בעולם מבחינת מספר התושבים, אוכלוסייתה מונה נכון ל–2016 למעלה מ-1.33 מיליארד נפש. למרות ששטח הודו הוא כ-2.5 אחוז מהשטח היבשתי בעולם, אוכלוסייתה מונה כשישית מכלל אוכלוסיית העולם.
הודו האימפריאלית כללה גם את שטחי פקיסטן ובנגלדש של ימינו. הודו שלאחר קבלת העצמאות, כמו גם פקיסטן ובנגלדש, הייתה מדינה חקלאית נחשלת. כ-18 אחוזים מהאוכלוסייה חיו בערים. בשלוש המדינות חיו ב-1950 (לאחר פיצול 1947) כ-440 מיליון בני אדם, מתוכם כ-360 בהודו עצמה. שיעור הפריון בהודו הגיע בשנות החמישים של המאה העשרים ל-6 ילדים לאישה, ובחבלים הכפריים אף יותר. האוכלוסייה התרבתה במהירות: בשנות החמישים 21.64%, בשנות השישים ב-24.8%, בשנות השבעים ב-24.7%, ובשנות השמונים ב-23.87%. משנות התשעים החל בהודו שינוי כלכלי, והחל תהליך מוגבר של עיור.
לפי תחזית גידול האוכלוסין בהודו ובסין, הודו תעבור את סין במספר האוכלוסין בסביבות שנת 2025, וזאת בגלל קצב הריבוי הטבעי הגבוה יותר בהודו לעומת מדיניות הילד האחד שהייתה נהוגה בסין בין 1979 ל-2015. נכון ל-2013, נוספים בהודו כ-15 מיליון תושבים בשנה, בעוד שבסין רק כשבעה. שיעור הילודה בהודו נמצא בירידה עקבית: בשנות ה-50 של המאה העשרים התקרב שיעור הפריון ל-6 ילדים לאישה; בעשור השני של המאה ה-21 הוא ירד לסביבות 2.3 (נכון ל-2016).
בעקבות השינויים הכלכליים שהתבססו על הפחתת מעורבות הממשלה החל מ-1991, החל התוצר של הודו לצמוח במהירות, היא ממוקמת במקום השלישי בעולם בתמ"ג לפי שוויון כוח הקנייה אם כי לא בתוצר הנומינלי או בתוצר לנפש, שם היא ממוקמת במקום נמוך. הודו מאופיינת בהבדלים גדולים בין אזוריה הגאוגרפיים: בהכללה, הדרום, ובעיקר מדינות מהאראשטרה, טאמיל נאדו, קרלה וקרנטקה, מוביל בעיור, באוריינות, ומבחינה כלכלית, ואילו הצפון, ובמיוחד המדינות הצפופות שלמרגלות הרי ההימלאיה, כמו ביהר ואוטאר פרדש, ראג'סטאן, ג'הרקאנד ומאדהיה פרדש, הוא בעל אופי חקלאי יותר ונחשל. מאפיינים אלה מתגלגלים גם למאפיינים הדמוגרפיים: בצפון יש עדיין מדינות עם שיעורי פריון של מעל שלושה ילדים לאישה, ואילו בדרום שיעורי הפריון דומים לאלה של אירופה – סביב 1.8
